לאתגר הראשון של נפתלי בנט קוראים מיקרון
7 אפריל, 2013
אם שר הכלכלה והמסחר (תמ"ת מורחב) החדש מחפש חזון שיבטיח את מקומו בדפי ההיסטוריה של ישראל, עליו להגדיר את הצלת תעשיית השבבים כיעד לאומי – ובשלב הראשון לוודא שמפעל מיקרון ימשיך לפעול ולא ייסגר
נפתלי בנט צריך להגדיר את הצמחת תעשיית השבבים הישראלית כיעד לאומי. אם טאיוואן הצליחה לעשות זאת, גם ישראל יכולה
רוני ליפשיץ, עורך Techtime
בימים האלה מתנהל מאבק מורט עצבים על גורלו של מפעל ייצור שבבי הזיכרון של חברת מיקרון (Micron) בקרית-גת. חברת מיקרון העולמית, שהיא אחת מיצרניות שבבי הזיכרון החשובות בעולם, החליטה למכור או לסגור את המפעל שלה בישראל עד תחילת 2015. אם לא יימצא לו פיתרון בחודשים הקרובים, יילכו 1,800 עובדיו הביתה וייסגר אחד מקווי ייצור השבבים המוצלחים בעולם.
לאחר ש-Techtime חשף את המו"מ שמנהלת חברת טאואר (TowerJazz) על רכישת חברת מיקרון, התברר בשבוע שעבר שיש לפחות עוד שני מתמודדים מחו"ל על רכישת המפעל. התחרות הזאת לא מבטיחה את עתיד המפעל, משום שבשלב האחרון כל עיסקה תגיע אל השרים הכלכליים בישראל. הקונה יבדוק מה הם התמריצים שהמדינה תיתן לו – זה הנוהג היום בכל העולם – ואם הם יגלו אדישות או ריפיון – גם הקונה הנלהב ביותר יוותר על הרעיון.
אולי לריקי כהן זה לא יהיה נורא, אבל לתעשייה הישראלית זו תהיה מהלומה קשה. סגירת מפעל מיקרון תהיה מסר לתעשייה, למשקיעים ולשוק העולמי שישראל ויתרה על תעשיית השבבים והחליטה לרדת מהבימה באחד מתחומי הליבה המרכזיים ביותר של הכלכלה העולמית.
מי צריך תעשיית שבבים ישראלית?
האם זה בכלל חשוב? מדוע המדינה צריכה להשקיע כסף ציבורי בעסקים פרטיים כל-כך יקרים? לפני שנכנסים לסוגייה הזאת כדאי לענות על שאלה בסיסית יותר: האם בכלל צריך תעשיית שבבים בישראל? החלק הראשון הוא טריוויאלי: ישראל צריכה תעשייה. הניסיון העולמי מלמד שרק תעשייה מצמיחה כלכלה לאומית (ראו דרום-מזרח אסיה), ורק תעשייה מגינה על המדינה מפני משברים כלכליים (ראו גרמניה). לא לחינם בכל המדינות בעולם קיים שר תעשייה, אבל לא שר בורסה, שר בנקאות או שר לענייני נדל"ן.
וכאשר ישראל שואלת את עצמה באיזה תעשייה עליה לבחור כמנוע צמיחה לאומי, הבחירה בשבבים היא כמעט מתבקשת. תעשיית השבבים העולמית היא תעשיית ליבה שעל יסודותיה ניצבת כל תעשיית הטכנולוגיה – מהטלפון הקטן ביותר ועד המחשב הגדול ביותר – כולל התוכנות והיישומים שבאמצע.
מדובר בתעשייה שב-35 השנים האחרונות נמצאת בצמיחה רצופה וכמעט ליניארית, למרות המשברים הכלכליים הגלובליים שהתחוללו בחצי המאה האחרונה. משנת 1987 ועד היום היא הכפילה את עצמה כמעט פי עשרה, וצפויה להגיע להיקף מכירות של יותר מ-310 מיליארד דולר ב-2013. תעשיית שבבים מצליחה מספקת ביטחון כלכלי ארוך-טווח מהסוג המאפיין רק את התעשיות הביטחוניות.
מנוע לפיזור העושר בחברה
תעשיית שבבים מגדלת מסביבה אקו-סיסטמס דינמי ומפותח המטפח את החברה והכלכלה שבה היא פועלת. היא מעסיקה הרבה מאוד עובדים שלא כולם צריכים להיות בעלי תואר שלישי מהטכניון. ברוב הארצות בעולם נמצאים מפעלי השבבים רחוק מהמרכז, וגם בישראל ארבעת המפעלים הקיימים היום ממוקמים במגדל העמק ובקרית-גת. תעשיית שבבים היא מנוע לפיזור העושר בחברה ולהעברת מעמדות שלמים מהפריפריה הכלכלית למרכז.
תשתית שבבים דינמית מצמיחה בסביבתה חברות רבות המקבלות השראה מהידע המצוי בה ומספקות לה שירותים. חברות הסמיקונדקטורס הגדולות ביותר בישראל הוקמו על-ידי יזמים, או צמחו בזכות צוותי מומחים, שקיבלו את הכשרתם באינטל ישראל. סביב הידע של אינטל צמחה בישראל תעשייה נילווית של מערכות בדיקה לקווי הייצור (נובה, קמטק, אפלייד ועוד), שלפי הערכות שונות מחזיקה היום כמעט רבע משוק המטרולוגיה העולמי.
אפילו מרכז הפיתוח של קיידנס בישראל (שהוקם בעקבות רכישת וריסיטי), לא היה מוקם ללא הידע האינטימי שהתפתח בארץ בייצור שבבים. דוגמא נוספת: בשנת 2012 ביצעה אינטל רכש גומלין בישראל בהיקף של 742 מיליון דולר – שחלקו הגדול היה רכישות מחברות ישראליות בתחומי השבבים. זוהי המחשה מובהקת להפרייה הסביבתית של תעשיית שבבים מקומית.
הצלחה יתומה
יש משהו עצוב בעובדה שלאחר 30 שנות מצויינות ישראלית – לאחר שישראל הפכה למרכז האסטרטגי מהחשובים ביותר של אינטל ישראל, שחברה מקומית כמו טאואר הפכה למובילה עולמית בתחום הייצור המתמחה, ולאחר שבישראל נעשו מהפיכות טכנולוגיות כמו המחשוב הנייד וה-DiskOnKey, עדיין צריך להסביר מדוע אסור לוותר על תחום שבו ישראל כל-כך מצטיינת.
אפילו ברמת הדיון של מרכזי פיתוח וחברות סטארט-אפ, אף תחום טכנולוגי לא היה כל-כך ריווחי למשק הישראלי כמו תעשיית השבבים: אין אף אקזיט ישראלי שיכול להשתוות לעסקת ה-2.7 מיליארד דולר של גלילאו-מארוול, או לעיסקת ה-1.6 מיליארד דולר של DSPC-אינטל.
הנס הטאיוואני והלקח הקוריאני
ישראל צריכה לנצל את היתרון הזמני שלה, ולהיאבק על חברות כמו מיקרון, אינטל וחברות אחרות שאולי יגיעו לארץ, כדי למנף את פעילותן כאן ולהקים בארץ תעשיית שבבים גדולה ועצמאית. תראו מה מתרחש בעולם: הנס הטאיוואני מתבסס על תעשיית שבבים מקומית (קרוב ל-60 מפעלי ייצור במדינה שאוכלוסייתה גדולה רק פי שלושה מישראל). התעשייה הטאיוואנית הוקמה בהכוונה ממשלתית עקבית, לא באמצעות הסתמכות על המגזר העיסקי.
גם תעשיית השבבים הקוריאנית הוקמה בעקבות החלטה ממשלתית. מעטים זוכרים היום את הפגנות הסטודנטים האלימות נגד התמיכה המתמשכת של ממשלת קוריאה בחברת סמסונג. היום הסטודנטים הללו הם עובדי סמסונג, ומנהלים את אחת מחברות השבבים המצליחות בעולם.
ממשלת ישראל צריכה להגדיר יעד לאומי: בניית תעשיית שבבים מקומית הכוללת לפחות 20 מפעלי ייצור מקומיים. עם קצת יצירתיות ומחוייבות ממשלתית ארוכת טווח, זה אפילו לא מאוד יקר. אולם בשלב הראשון עליה להבטיח שמפעל מיקרון לא ייסגר.
פורסם בקטגוריות: דעות , חדשות , סמיקונדקטורס , תעשייה ישראלית
