מאת: יוחאי שויגר
לאחר ימים של משא ומתן הודיעה אינטל אמש (ו׳) כי הממשל האמריקאי ירכוש 9.9% ממניותיה בהיקף של 8.9 מיליארד דולר. למרות שהחברה מציגה זאת כהשקעה חדשה מצד המדינה, בפועל אין כאן כסף נוסף: המהלך הוא הסבה של מענקים שכבר הובטחו לה בתקופת ממשל ביידן – 5.7 מיליארד דולר מחוק ה-CHIPS ו-3.2 מיליארד דולר מתוכנית Secure Enclave – לאחזקה ישירה במניות.
למעשה, טראמפ שינה כאן את כללי המשחק בדיעבד: במקום מענקים במזומן כפי שנקבע במקור, אינטל נאלצה להמיר אותם בהחזקת מניות. מדובר בהסכם חסר תקדים, משום שבראשית הדרך לא נדרשה בעלות ממשלתית בתמורה למענקים. המניות נמכרות במחיר של 20.47 דולר למניה, מתחת למחיר השוק [24.8 דולר], ובכך הופכת ממשלת ארה"ב לבעלת המניות הגדולה ביותר באינטל. שני בעלי המניות המשמעותיים הנוספים הם קרנות ההשקעות Vanguard ו-BlackRock.
בהסכם נקבע כי הממשל יחזיק במניות ללא זכויות ניהול ישירות, אך יתחייב להצביע עם המלצות הדירקטוריון – למעט חריגים מסוימים. המשמעות היא שבעל המניות הגדול ביותר אמנם מוגדר "פסיבי", אך בפועל יש לו פתח להשפעה עתידית על קבלת החלטות.
הניצחון של טראמפ
העסקה מצטיירת כניצחון אישי עבור הנשיא דונלד טראמפ, ודוגמה נוספת ליכולותיו במשא ומתן. רק בשבוע שעבר דרש טראמפ מהמנכ"ל ליפ-בו טאן, שנכנס רק לפני מספר חודשים לתפקידו, להתפטר, בטענה לקשרים הדוקים מדי עם גורמים בסין, דבר שלדבריו יצר ניגוד אינטרסים. הדרישה פגעה במעמדו של טאן והציבה אותו בעמדת מיקוח חלשה מאוד מול הממשל. במפגש בין השניים הושגה פשרה: טאן נשאר בתפקידו, אך בתמורה הממשל הפך לבעל המניות הגדול ביותר.
טראמפ מיהר לנכס לעצמו את ההישג התקשורתי והציג את טאן כמי שנכנע ללחץ: ״הוא נכנס לפגישה רק כדי לשמור על העבודה שלו, ובסוף נתן לנו 10 מיליארד דולר עבור ארצות הברית. כך הרווחנו 10 מיליארד דולר", אמר טראמפ ביום שישי, לפי ציטוט ברויטרס. הטון הציני והעוקצני הפך את העסקה לא רק לאירוע כלכלי אלא גם להצהרה פוליטית, שמציבה את טראמפ כמנצח הגדול. מבין השורות, אולי גם ניתן ללמוד מי הוא מעתה "הבוס" החדש של אינטל.
ההפסד של טאן
עבור טאן מדובר במכה קשה. הוא מנסה להוביל רה־ארגון מקיף באינטל ולשקם את פעילות ה-Foundry, אך הדרישה הפומבית להתפטר ערערה את מעמדו הפנימי והציבורי. רק לאחרונה, עם פרסום דו״ח הרבעון השני, הציג טאן תוכנית התייעלות רחבת היקף והדגיש כי בכוונתו לנקוט זהירות בהרחבת קיבולת הייצור כדי לא להכביד על מצבה הפיננסי של החברה.
לצד ביטול פרויקטים באירופה, הוא אף הודיע כי אינטל תשהה את המשך הרחבת מפעלי הייצור באוהיו. החלטה זו ניצבת כעת בסתירה למדיניות הממשל, המבקש להגדיל את הייצור על אדמת ארצות הברית. השאלה היא האם כעת, כשהממשל מחזיק במעמד של בעל מניות ראשי ובוחן מקרוב את צעדיה של אינטל, תיאלץ החברה לחדש את ההשקעה באוהיו כדי לרצות אותו. מהיום ואילך, כל דו״ח רבעוני וכל החלטה אסטרטגית יעמדו למבחן לא רק בעיני המשקיעים והדירקטוריון, אלא גם בפני הממשל, שהפך לשותף דה-פקטו.
האם זה טוב לאינטל?
הגב הממשלתי מעניק לאינטל יתרונות ברורים: סיכוי גבוה יותר לזכות בחוזים ממשלתיים וביטחוניים, העדפה רגולטורית ותמיכה פוליטית, משיכת חברות אמריקאיות גדולות שירצו להתקשר עמה גם משיקולים פוליטיים, ואיתות לשוק ההון שלפיו החברה נהנית מרשת ביטחון ממשלתית שמצמצמת את תפיסת הסיכון. מצד שני, עצם המעורבות הממשלתית יוצרת חששות בקרב שוק ההון: האם הממשלה תשמור על אופי "פסיבי" באמת, או שמדובר רק בתחנה ראשונה בדרך להשפעה ממשית על מהלכי החברה?
מותו של חוק השבבים
העסקה באינטל עשויה להפוך לתקדים משמעותי. אם ממשלת ארצות הברית יכולה להפוך לבעלת מניות מרכזית בחברה שקיבלה מענקי CHIPS, זה עשוי לעורר מהלכים דומים גם בחברות אחרות – מ-Micron ועד GlobalFoundries. המהלך הזה משנה מהותית את האופי של חוק ה-CHIPS: מלהיות תוכנית תמיכה ממשלתית שנועדה לתמרץ השקעות בתעשייה, הוא הופך לכלי לחץ שבאמצעותו השלטון כופה על החברות ויתור על חלק מהבעלות. במקום מענקים ללא הגבלות, החברות נדרשות למסור מניות ולהפוך, הלכה למעשה, לשותפות של המדינה.
כדאי לזכור כי ממשל טראמפ עצמו הביע בעבר התנגדות לחוק ואף הצהיר כי בכוונתו לבטלו, מתוך טענה שמדובר בבזבוז כספי ציבור. כעת, במקום לבטל את החוק, טראמפ משנה את תצורתו – והופך אותו ממנגנון מענקים למנוף של בעלות והשפעה ישירה על החברות. הנהנות המרכזיות מהחוק עד כה הן ענקיות השבבים Intel, TSMC, Samsung ו-Micron, שזכו למענקים ותמריצים להקמת מפעלים ופעילות בארצות הברית. אלא שכעת התמונה משתנה: התמיכה אינה עוד כספים "חופשיים", אלא עסקה שמעניקה לממשל דריסת רגל פוטנציאלית בבעלות התאגידים.

