יכול להיות שעמוס 6 יציל את תוכנית החלל הישראלית
7 ספטמבר, 2016
התפוצצות עמוס 6 מראה עד כמה קל לאבד את תעשיית החלל. בזכותה המדינה אולי תתעורר משנתה, ותבין שיש בידה נכס מדהים שאותו היא מזניחה ומשליכה לפח
התפוצצות עמוס 6 מראה עד כמה קל לאבד את תעשיית החלל. בזכותה המדינה אולי תתעורר משנתה, ותבין שיש בידה נכס מדהים שאותו היא מזניחה ומשליכה לפח
דיון החירום ששר המדע אופיר אקוניס קיים השבוע עם בכירי תעשיית החלל הישראלית, מלמד על ההלם שאחז בישראל בעקבות התפוצצות הלוויין עמוס 6 בארה"ב, על מגדל השיגור של חברת SpaceX. למעשה מדובר בהלם על-גבי הלם: רק שבוע לפני הארוע דיווחה חברת חלל תקשורת, אשר הזמינה את הלוויין מהתעשייה האווירית, שהיא חתמה על הסכם למכירתה לתאגיד תקשורת סיני במחיר מגוחך של 135 מיליון דולר בלבד (המחיר שסוכם הוא 285 מיליון דולר, אבל בקופת החברה מצויים כיום כ-158 מיליון דולר).
כלומר, גם ללא האסון על כן השיגור, חלק מרכזי בתעשיית החלל הישראלית עשוי היה להיעלם, שכן עמוס 6 היה לוויין התקשורת היחיד שהוזמן בשנים האחרונות בישראל. להתפוצצות הלוויין עשויות להיות השלכות מיידיות. ההסכם בין חברת חלל תקשורת לבין הרוכשת הסינית Xinwei עשוי להתבטל (הצלחת השיגור היה תנאי בהסכם).
התעשייה האווירית עשויה להידרש לשלם לחלל פיצויים בגובה של יותר מ-200 מיליון דולר. לאור העובדה שהיא חברה ממשלתית, ולאור המעורבות של המדינה בקידום פרוייקט עמוס 6, יכול להיות שהתשלום יגולגל אל תקציב המדינה.
אולם אלה הן סוגיות פעוטות. השאלה המרכזית היא מהי הגישה של מדינת ישראל אל תעשיית החלל: האם היא רואה בה נכס אסטרטגי, כלכלי, בטחוני ומדעי, או שמא רק פרוייקט לא גדול במיוחד במסגרת תקציב הבטחון שלה.
עד היום התשובה השנייה היתה הנכונה. לפני כשלושה חודשים אמר יו"ר סוכנות החלל הישראלית, פרופ' איציק בן ישראל, בדיון בוועדת המדע בכנסת, ש"עד לפני 3-4 שנים לא היה לסוכנות תקציב מלבד תקציב להחזקת עצמה".
יעד כלכלי שאפתני
אחר-כך נראה היה שהמצב משתפר, אבל בהיסוס: "התחלנו בתוכנית שקודמה על-ידי הנשיא לשעבר פרס וראש הממשלה שלפיה אם יושקעו 300 מיליון שקל מידי שנה בחלל האזרחי בארץ, אפשר יהיה לקחת 3%-5% מהשוק העולמי, כאשר כל אחוז הוא בערך 2 מיליארד דולר. לבסוף קיבלנו 90 מיליון ולא 300, וגם זה נפרש ל-3 שנים". אלא שאפילו הסכום הזה לא התקבל: בפועל הסוכנות קיבלה הבטחה ל-71 מיליון שקל לשנה בשנים 2016 ו-2017.
הבעיה עם התקציבים האלה היא שהם אינם מאפשרים לגבש תוכנית חלל אזרחית ארוכת טווח: הסכומים קטנים, ואופן התקצוב לא מגן עליהם מפני שינויים פתאומיים ובלתי צפויים. פרוייקט החלל שנכפה על מדינת ישראל, עדיין לא קיבל מעמד של תחום אסטרטגי.
הצלחה לא מתוכננת
מדינת ישראל נכנסה לתחום החלל בניגוד לרצונה: כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים בשנת 1979, ביקשה מערכת הביטחון הישראלית אפשרות לוודא שהמצרים עומדים בתנאי הפירוז ולא מכניסים כוחות צבא למדבר סיני. בתחילה מערכת הביטחון הטילה את יהבה על לווייני הריגול של הידידה והשושבינה של ההסכם, ארצות הברית.
אולם האמריקאים סרבו לספק את המידע. לאחר שהתברר שארצות הברית לא תתן לישראל את הצילומים החיוניים (ניתן להעריך שזה היה הרקע לפרשת פולארד), החליט משרד הביטחון לפתח לוויין צילום ישראלי שנתקבל בשלבים הראשונים בהתנגדות עזה מצד הצבא. הלוויין הראשון בסדרה, אופק 1, שוגר כבר בשנת 1988.
מטבע-על דיפלומטי
התעשייה שצמחה כמעט באקראי, התגלתה כמכרה זהב כלכלי, טכנולוגי ומדיני. שיתופי פעולה בתחום החלל נחשבים כיום כמטבע מדיני לוהט מכיוון שהם גם בעלי חשיבות אזרחית וגם בעלי חשיבות בטחונית. כאשר מדינות אירופה תקפו את ארצות הברית לפני כ-15 שנה על מדיניותה בעיראק וטירפוד הסכמי קיוטו לצמצום פליטת גזי החממה, היא יזמה פרוייקט לשיתוף פעולה בינלאומי בתחום חקר משאבי כדור הארץ מהחלל.
כאשר ממשלת צרפת רצתה להוכיח שהיא מתנגדת לחרם על ישראל, היא אישרה את פרוייקט הלוויין המשותף ונוס, שישוגר לחלל בשנת 2017. מבחינת ישראל, ההצלחה של ונוס היא כישלון אסטרטגי: הוא מבוסס על פלטפורמה צבאית שפותחה לפני כמה עשורים, ולמעשה הוא מהווה את הפרוייקט האזרחי האחרון המנוהל כיום על-ידי סוכנות החלל הישראלית.
במלים אחרות, אם עמוס 6 עשוי לציין את סופו של פרק לווייני התקשורת בתעשיית החלל הישראלית, הלוויין ונוס עשוי לציין את סופו של עידן לווייני התצפית האזרחיים.
לכן ההתפוצצות של עמוס 6 כל-כך חשובה. היא מראה עד כמה קל לאבד את התעשייה החשובה הזו. יכול להיות שהמדינה תתעורר בעקבות הארוע משנתה, ותבין שיש בידה נכס ששווה זהב, ושאותו היא מזניחה ומשליכה לפח. עד היום, סוכנות החלל הישראלית היתה מעין עלה תאנה שאיפשר למערכת הביטחון לנהל את פרוייקטי החלל שלה בהתאם לצרכים שלה בלבד ובלא התחשבות בצרכים הלאומיים, המדעיים, הטכנולוגיים והמדיניים של המדינה.
הנסיון העולמי מלמד שרק סוכנות חלל לאומית שהיא גדולה, עצמאית ובעלת בטחון תקציבי לטווח ארוך, יכולה לבנות תעשייה מצליחה ולפתח תשתיות מדעיות וטכנולוגיות.
האם ניתן להציל את תוכנית החלל הישראלית?
יכול להיות שהדבר ידרוש שינוי ארגוני. כיום סוכנות החלל הישראלית היא גוף המוטמע במשרד קטן ואינה מצליחה להשיג ביטחון תקציבי (למרות ההישג התקציבי האדיר של השנים האחרונות). במקביל, היא צריכה לנווט את דרכה במרחב שבו רוב תקציבי החלל נמצאים בידי מערכת הביטחון, וחלקם במשרדים מרוחקים אך חזקים, כמו משרד הכלכלה.
השר אקוניס ביקש לקבל המלצות בתוך 10 שבועות לגיבוש תוכנית חלל לאומית ארוכת טווח. אולם תוכנית טובה לא מבטיחה דבר. כדי לטפח תעשיית חלל ישראלית אמיתית (והניסיון מוכיח שיש לישראל יתרונות עצומים בתחום), יש צורך להעניק לסוכנות החלל מעמד של רשות לאומית שתקציבה מובטח באמצעות חקיקה – במדרגות של לפחות עשר שנים קדימה. כי זהו אורך החיים הממוצע של פרוייקטי חלל משמעותיים.
רק גוף חזק ובעל עוצמה המאפשרת התמודדות מול משרד הביטחון והובלת פרוייקטים גדולים ושאפתניים – יוכל להפוך את השתיל הנדיר שיש לנו לגן פורח.
פורסם בקטגוריות: דעות , חדשות , תעופה וביטחון , תעשייה ישראלית
כתבות נוספות העשויות לעניין אותך
