מאת: יוחאי שויגר

בסרט המדע הבדיוני הקלאסי משנות החמישים The Brain Eaters, המפלצות לא הורגות את קורבנותיהן. הן נצמדות לראשן, שואבות את המוח ומשאירות אחריהן גוף חי, מתפקד למראית עין – אולם חלול מתוכן ומזהות. זו אנלוגיה מרחיקת לכת ואפילו מקברית, אבל היא עשויה להמחיש היטב את מבנה העסקה יוצא הדופן שנחתמה בין אנבידיה ו-Groq. בסוף השבוע הודיעו שתי החברות על עסקה בעלת מבנה חריג: הסכם רישוי טכנולוגי לא בלעדי שבמסגרתו אנבידיה מקבלת גישה לטכנולוגיית ההסקות (אינפרנס) שפיתחה Groq, ובמקביל מקבלת לשורותיה את מייסד החברה ג’ונתן רוס, את הנשיא סאני מדרה ועימם חברי צוות מרכזיים נוספים. חברת Groq עצמה תמשיך לפעול כחברה עצמאית, עם הנהלה חדשה ושירות ענן פעיל.

איימה על אנבידיה בשלב הרצת המודלים

היקף העסקה לא פורסם, אך ההערכות בשוק הן מדובר בכ-15-20 מיליארד דולר. ההערכה הזו כוללת תשלום עבור רישוי טכנולוגיית האינפרנס של Groq, חבילות תגמול וקליטה ארוכות טווח למייסד ולצוות הבכיר שעברו לאנבידיה, וכן פרמיה על קניין רוחני ופיתוח עתידי שנחסך מהחברה. לשם השוואה, רק בספטמבר האחרון ביצעה Groq גיוס הון לפי שווי של כ־6-7 מיליארד דולר. הפער הזה ממחיש עד כמה העסקה הנוכחית חורגת ממעסקת רישוי גרידא, ודומה יותר לעסקת רכישה בקנה מידה מלא.

כבר במבט ראשון ברור שלא מדובר בעסקה רגילה. אנבידיה מקבלת את מה שחשוב לה באמת – הידע, הקניין הרוחני והאנשים שמאחוריו – מבלי לרכוש את החברה עצמה, בלי שינוי שליטה פורמלי ובלי לעבור במסלול הבדיקות והאישורים שמלווה מיזוגים ורכישות בקנה מידה כזה. זו אינה עסקה של “קניית סטארט־אפ”, אלא עסקה של העברת יכולת, Capability Transfer. מונח שעד לאחרונה כמעט ולא היה חלק מהשיח הציבורי, וכעת הופך לאסטרטגיה מוצהרת של ענקיות הטכנולוגיה.

ההיבט הטכנולוגי מספק הקשר חשוב. Groq פיתחה מאיצי הסקות ייעודיים שתוכננו מלכתחילה לביצוע מהיר ודטרמיניסטי של מודלים בזמן אמת, עם דגש על שיהוי נמוך ויעילות תפעולית – תחום שבו ארכיטקטורות GPU כלליות מתקשות יותר. ככל שהתעשייה נעה מאימון מודלים כמאורע חד־פעמי אל אינפרנס כפעילות רציפה, יומיומית ורווחית, היכולת לספק תגובה מיידית הופכת לנכס אסטרטגי. הידע של Groq מסייע לאנבידיה לחזק את שכבת האינפרנס בפלטפורמה שלה, אך לא פחות חשוב מכך – להוציא מהשוק מתחרה פוטנציאלית שהציעה חלופה ייעודית ל־GPU דווקא בנקודת החיכוך הרגישה ביותר של שרשרת הערך.

במקום להתמודד מולה כחברה עצמאית שמאיימת לכרסם בנישה קריטית, אנבידיה בוחרת לספח את הידע והאנשים, ולהפוך איום חיצוני ליכולת פנימית. הבחירה במבנה של רישוי ו"רכישת הון אנושי" (Acqui-hire) אינה מקרית. רכישה מלאה הייתה מכניסה את אנבידיה לשדה מוקשים רגולטורי, במיוחד על רקע מעמדה הדומיננטי בשוק השבבים ל-AI. הסכם רישוי, לעומת זאת, נראה על הנייר כעסקה מסחרית, ומעבר עובדים הוא מהלך לגיטימי בפני עצמו. כך מתקבלת תוצאה שדומה מאוד לרכישה, אך בלי לשלם את המחיר הפורמלי שלה. דרך אלגנטית לקצר לוחות זמנים, לצמצם סיכונים ולהשאיר את הרגולטור מחוץ לחדר.

שינוי מהותי בחוזה החברתי של עמק הסיליקון

אלא שהמשמעות האמיתית של המהלך חורגת הרבה מעבר לאנבידיה. העסקה הזו משנה את כללי המשחק עבור סטארט־אפים, עובדים ומשקיעים. במשך עשורים, האקזיט נתפס כאירוע ברור: שינוי שליטה שמפעיל מנגנונים חוזיים, מממש אופציות, ומחלק את התמורה בין מייסדים, משקיעים ועובדים. כאן, לעומת זאת, אין שינוי שליטה. החברה ממשיכה להתקיים, אך הנכס המרכזי שלה – ההון האנושי והכיוון הטכנולוגי – יוצאים ממנה.

עבור העובדים, זו נקודת שבר. רבים מצטרפים לחברות סטארט־אפ מתוך ידיעה שעבודה קשה מאוד ושכר נמוך יחסית מתקזזים עם אופציות ועם האפשרות שארוע האקזיט עשוי להגיע. בעסקאות מסוג Acqui-hire, האירוע מגיע – אבל לא בהכרח עבור כולם. חלק מהאנשים עוברים לחברה הרוכשת בפועל, לעיתים עם חבילות אישיות נדיבות, בעוד שהאחרים נותרים בחברה המוגדרת כעצמאית, אולם כזו שעתידה לא ברור וסיכויי המימוש שבה אינם גדולים. זהו שינוי עמוק בחוזה החברתי של עמק הסיליקון.

גם מבחינת המשקיעים התמונה מורכבת. מחד, הסכמי רישוי בהיקף גדול יכולים לייצר נזילות משמעותית בלי מכירה מלאה של החברה. מנגד, נשברת הסימטריה המוכרת של “כולנו באותו אקזיט”. התמורה הופכת לבסיס של משא ומתן ייעודי, לאירוע חד־משמעי. כל עסקה נראית אחרת, וכל חלוקת ערך הופכת לבסיס לדיון מחדש.

נורת אזהרה ומפת דרכים

אנבידיה ו-Groq לא המציאו את השיטה. בשנים האחרונות מתרבית המקרים שבהם ענקיות טכנולוגיה רוכשות אנשים ויכולות באמצעות רישוי והעסקה – ולא באמצעות רכישה מלאה. הסיבה פשוטה: בשוק שבו הידע עמוק, נדיר ומרוכז אצל קומץ מהנדסים ומובילים טכנולוגיים, אנשים שווים יותר מהחברה שמעסיקה אותם. הקניין הרוחני הקיים בראשם של אנשי המפתח חשוב יותר מהמוצר עצמו.

בסופו של דבר, העסקה בין אנבידיה ל-Groq מסמנת שינוי כיוון בתעשייה. לא רק מעבר טכנולוגי לאינפרנס, אלא מעבר מבני באופן שבו חברות גדולות קונות עתיד. פחות רכישות פומפוזיות, יותר חילוץ ממוקד של ידע ואנשים. פחות אקזיטים חגיגיים, יותר עסקאות אפורות, מורכבות, שמטשטשות את הקווים בין הצלחה לכישלון. עבור מי שבונה היום סטארט־אפ או שוקל להצטרף לאחד, זו נורת אזהרה וגם מפת דרכים: בעידן החדש, לא תמיד החברה נמכרת – לפעמים רק המוח שלה.