מאת ארז ריאחי, מייסד־שותף ומנכ"ל Esh-Tech Systems
לאחרונה נחשפה התעניינות מצד בכירים ונציגים מהתעשיות הביטחוניות ביפן בטכנולוגיות ישראליות ובשיתופי פעולה בתחומים כמו הגנה אווירית, רחפנים, מערכות נגד רחפנים ולייזר. במקביל התקיים סמינר של האגף לייצוא ביטחוני במשרד הביטחון, בהשתתפות נציגים יפנים וכ־70 חברות ישראליות. בקשת התקציב הביטחוני של יפן לשנת הכספים 2027 עומדת על כ־55.6 מיליארד דולר, ומשרד ההגנה היפני מגדיר את הסביבה הביטחונית כ״חמורה והמורכבת ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה״. בין הסעיפים נכללות מערכות להגנה אווירית בטווח קצר, המשלבות טילים מונחים, תותחים אוטומטיים ולייזרים, מתוך כוונה לפרוס אותן בכמויות גדולות ובעלות נמוכה. זהו גם אתגר תעשייתי, שבו יפן מחפשת שותפים.
ולא רק יפן. מארה"ב ועד אירופה ואסיה, תקציבי הביטחון גדלים והמרוץ אחר טכנולוגיות צבאיות מואץ. המלחמה באוקראינה והעימותים במזרח התיכון המחישו ששדה הקרב משתנה מהר יותר ממחזורי ההצטיידות המסורתיים. רחפנים זולים, מערכות אוטונומיות ובינה מלאכותית מאפשרים לייצר איומים בכמויות ובקצב שדורשים משאבי הגנה עצומים. לכן, לצד מטוסים, טנקים וטילים מתקדמים, מדינות מחפשות מענה גם לאיומים קטנים, זולים וזמינים.
הרחפן הוא דוגמה לשינוי. כלי שעלותו נמוכה משמעותית מזו של מערכת היירוט שנשלחת נגדו יכול לתצפת, לאסוף מודיעין או לשאת מטען לתקיפה. רחפנים המופעלים במספרים גדולים יוצרים משוואה כלכלית חדשה: לא מספיק לדעת ליירט אותם. צריך לעשות זאת שוב ושוב, במהירות ובעלות שמאפשרת להתמודד עם מאות ואלפי איומים לאורך זמן. השאלה כבר אינה רק מי מחזיק במערכת המתוחכמת ביותר, אלא מי יכול לפתח הגנה אפקטיבית שאפשר לייצר, לפרוס ולהפעיל בקנה מידה רחב.
בתוך המגמה העולמית הזו, ישראל מושכת תשומת לב. הייצוא הביטחוני הגיע ב־2025 לשיא של 19.2 מיליארד דולר, זינוק של כ־30% בשנה ויותר מפי שניים בתוך חמש שנים. כפי שפורסם השנה, כ־88% מההזמנות הגיעו לתעשיות הביטחוניות הגדולות. כדי לעמוד בקצב העולמי, גם הרכב התעשייה צריך להשתנות. לצד התעשיות הגדולות צומחת שכבה של חברות טכנולוגיה צעירות, המביאות מחזורי פיתוח קצרים, התאמות מהירות ושילוב בין חומרה, תוכנה ובינה מלאכותית. התפתחות זו יכולה להגביר את התחרות, לסייע בהוזלת עלויות ולשפר את היכולת להגיב לאיומים משתנים.
יש דמיון לסייבר הישראלי, שהפך לסיפור הצלחה גלובלי בזכות כוח אדם טכנולוגי, ניסיון מבצעי וקצב פיתוח מהיר. אבל המודל העסקי שונה. בעוד שחברות סייבר מוכרות לאלפי ארגונים, במחזורי מכירה של חודשים ובדרך כלל ללא רישוי יצוא ביטחוני, חברות דיפנס־טק מוכרות למדינות, בתהליכי רכש שנמשכים שנים ותחת מגבלות רגולטוריות ומדיניות. היכולת להתגבר על חסמי המסחור היא שתקבע אם יצמח בישראל ענף גלובלי או רק אוסף של חברות טובות.
גם התחרות הגלובלית גוברת. אוקראינה הפכה למוקד חדשנות ביטחונית, ארה"ב משקיעה סכומים גדולים בתחום, חברות כמו Anduril ו־Palantir צמחו לענקיות, ומדינות באירופה ובאסיה מפתחות יכולות מקומיות. בעולם שבו טכנולוגיה צבאית משתנה בתוך חודשים, יתרון שנוצר היום אינו מבטיח יתרון מחר. המבחן של התעשייה הישראלית אינו רק לפתח טכנולוגיה חדשה, אלא גם לייצר אותה בקנה מידה גדול, להתאים אותה לצורכי מדינות שונות ולהפוך חדשנות מקומית לתעשייה גלובלית לאורך זמן.
וזו אולי המשמעות המעניינת ביותר של ההתעניינות היפנית בישראל. לפני שני עשורים העולם הגיע לכאן בעיקר כדי לחפש את הדבר הבא בסייבר; היום הוא מחפש פתרונות לרחפנים, לאוטונומיה, ללייזר ולהגנה אווירית. המלחמות האחרונות לא יצרו את הדיפנס־טק הישראלי, אך הן האיצו את התפתחותו והפכו את הטכנולוגיות לרלוונטיות למדינות שמתמודדות עם אתגרים דומים. יפן אינה תחילתו של סיפור הדיפנס־טק הישראלי; היא סימן לכניסתו לשלב הגלובלי.
[קרדיט צילום: רמי זרנגר. *תמונה ערוכה]